זה לא סוד וכולם יגידו את זה - הכי הכי קשה זה לעצב משהו לעצמך. כל מי שניסה אי פעם לעצב לעצמו אתר, לוגו או כרטיס ביקור עבר בוודאי את מסכת הייסורים הזאת. וזה לא סתם. עבודת העיצוב דורשת ריחוק מסוים ופרספקטיבה. מעצב אינו אמן. בעוד האמן משרת אך ורק את האומנות שלו ולא ממש משנה לו אם הצופים הבינו או לא הבינו את כוונותיו, המעצב תמיד משרת מסר. עיצוב גרפי היא במהותו תקשורת ויזואלית. אם לא הצלחת להעביר את המסר דרך העיצוב, העיצוב שלך נכשל, לא משנה כמה יפה, מקורי, מעניין וחדשני הוא. חלק מרכזי מהעבודה שלנו הוא לזקק את המסר כדי שנוכל לתרגם אותו לכלים ויזואליים ואת הזיקוק הזה קל הרבה יותר לעשות כשאין נגיעה אישית. כשאנחנו עובדים על משהו שלנו שיקר וחשוב לנו, אנחנו נוטים להתערבב ואז אנחנו הופכים ללקוחות מהגהינום, רק שאין לנו אפשרות לפטר אותנו.
אז מה עושים?
הייתי רוצה להגיד שהפתרון הוא פשוט לקחת צעד אחורה ולהתבונן על העבודה שלכם בריחוק מקצועי, אבל זה לא פשוט בכלל ומהניסיון שלי, גם לא עובד.
מה כן עובד? להיעזר בקולגות. לבקש מהם לתת משוב, לחוות דעה, להציע כיוונים. הרבה פעמים שיחה טובה עם עמית למקצוע יכולה לשחרר פלונטרים סבוכים שרק אלוהי המעצבים יודע איך הצלחנו לסבך.
וכדי שלא תגידו שאני אומרת סתם, קבלו מקרה מבחן, סיפור על הפעם שרציתי כבר לחנוק את עצמי מרוב שעשיתי לעצמי את המוות -
את השנה האחרונה ביליתי בין השאר בכתיבה של רומן למבוגרים (אם מישהו מקוראי הבלוג הזה במקרה פספס את העובדה הזו). חצי שנה של כתיבה אינטנסיבית, אחריה עוד כמעט חצי שנה של עבודת עריכה קפדנית, והרי ספר מוכן. השלב הבא היה לעצב את הכריכה.
יתכן שהדבר החכם היה פשוט להעביר את המטלה למישהו אחר אבל הרי כולנו מכירים את זה - אנחנו יודעים הכי טוב מה אנחנו רוצים שיצא. ואכן, היה לי בראש קונספט מאוד ברור של מה שאני רוצה (לפחות כך חשבתי), רק שלא הצלחתי להגיע לשם. רציתי איור של נערה שמרחפת כמה סנטימטרים מעל הרצפה ויצרתי סקיצה ראשונית. עד כאן הכל בסדר.
המשכתי עם הסקיצה הזו אבל התוצאה שהתקבלה הייתה בעייתית משתי סיבות:
א. היה בה משהו שמאוד משך לכיוון של ספרי נוער והספר שלי מיועד למבוגרים
ב. היה בה משהו מאוד אפל ודיכאוני ואני רציתי לשדר משהו יותר מיסטי ומסקרן
מיליון ניסיונות לא עזרו. בסוף התייאשתי ופניתי לחפש מאייר שיעשה את זה עבורי. אפילו הייתי גאה בעצמי שאני מצליחה לשחרר. איזה לשחרר ואיזה נעליים. אחרי חיפושים מתישים ובחינה של מאות תיקי עבודות, בחרתי את המאיירת. היא הגישה סקיצה שהייתה ביטוי מדויק לתיאור שביקשתי אבל זה פשוט לא היה זה. גם הסקיצה השנייה והשלישית. מהר מאוד הבנתי שלא רק שאמללתי את עצמי, אני הולכת עכשיו לאמלל את המאיירת המסכנה שנפלה ברשתי. שחררתי אותה (אחרי תשלום מלא עבור הסקיצות, כמובן) וחזרתי להתמודד עם עצמי. אבל אל תחשבו שסתם זרקתי כסף לפח. אמנם לא השתמשתי בעבודה של אותה מאיירת, אבל הסקיצות שלה בהחלט עזרו לי להבין מה הפריע לי בסקיצות שלי (פרספקטיבה, כבר אמרנו?) עכשיו הסקיצה כבר הייתה מדויקת יותר אבל זה עדיין לא היה זה
ניסיתי להפוך את הדמות שתפנה עם החזית ולא עם הגב אבל זה איבד חלק מהמסתורין
אז חזרתי לגב אבל הוספתי ריצפה וגם קיר. הטפט שאתם רואים הוא רק אחד מעשרות טפטים שעברו אצלי אודישן. בשלב הזה גם התחלתי לבחון את הטיפוגרפיה. כאילו שאין לי מספיק צרות
טוב, זה כבר התקרב. אבל הרצפה עדיין לא הניחה את דעתי. מאיירת אחרת שהתייעצתי איתה העירה לי על בעיית אמינות. הספר שלי מתרחש בבית ישן בזיכרון יעקב. מסתבר שבראשית המאה לא היו בתים עם רצפות עץ בזיכרון אלא אריחי קרמיקה. תאמינו או לא, נסעתי לזיכרון כדי לראות בעצמי. חזרתי עם תמונות והחלפתי את הריצוף. על הדרך שיניתי גם את הטיפוגרפיה שהתחלפה בעבודת לטרינג ידנית.
לא אלאה אתכם בכל הניסיונות והאפשרויות שהובילו לתוצאה הזאת. אני לא חושבת שיש פונט עברי שלא ניסיתי עד שנסגרתי בסוף על זה. באמת שהצלחתי להתיש את עצמי עד מיאוס. מי שעזרו לי מאוד הן הקולגות מקבוצת המעצבות הסודית שלי שאני לא מסגירה גם אם תכוונו לי זמבורה לאוזן אבל תאמינו לי שבלי האפשרות להתייעץ ולקבל מהן משוב, אני עדיין הייתי נאבקת בעיצוב הכריכה הזאת.
אז אם נגזר עליכם לעצב לעצמכם משהו - אל תתבשלו עם עצמכם לבד. זה הרי לא מוביל לשום מקום מלבד מחשבות אבדניות וצריכה מוגברת של שוקולד. ואם הגעתם עד הנה ונשארתם סקרנים לגבי הספר שלי, אז אתם מוזמנים להיכנס לאתר נספרים שלי. ממש כאן
Comentários