רולטת סקיצות

שיטת עבודה מקובלת ביותר היא שיטת ה"שלוש הצעות לבחירה". אתם מגישים ללקוח שלוש אפשרויות והוא צריך לבחור אחת מהן. השיטה הזו כל כך מקובלת שלפעמים מעצבים לא עוצרים בכלל לחשוב אם היא נכונה עבורם.

אז אני דווקא כן עצרתי לחשוב. קודם כל כי אני אוהבת לעצור, זה מאפשר לי לנוח קצת. וגם כי אני אוהבת לחשוב, זה גורם לי להרגיש שאני קיימת (ותודה לרנה דקארט). והגעתי למסקנה שלא.

למה לא?

תרחיש א:

עבדתי על סקיצה שהייתה בעיניי מעולה אבל הייתי חייבת להגיש עוד שתי הצעות נוספות ובסוף הלקוח בחר את זו שהייתה הכי פחות טובה. והחלק המעצבן – הוא היה הולך על הראשונה אם לא הייתי מראה לו את האחרות אבל אשתו דווקא התלהבה מהשלישית. באסה.

תרחיש ב:

עבדתי על סקיצה שהייתה בעיניי מעולה אבל הייתי חייבת להגיש עוד שתי הצעות נוספות ובסוף הלקוח אכן בחר את הראשונה. כך יוצא שעבדתי על השתיים הנוספות לחינם. באסה

תרחיש ג:

הגשתי ללקוח שלוש הצעות והוא לא אהב אף אחד מהן. עכשיו הוא צריך לבחור האם לשלם מעבר למה שהוא תכנן ולחרוג מהתקציב שלו כדי לקבל הצעה רביעית (שלא תומחרה מראש) או להתפשר על הצעה שהוא לא לגמרי שלם איתה. באסה. אמנם באסה של הלקוח ולא שלי אבל לקוח שיוצא ממני מבואס זה לא דבר בריא לעסקים.

מסקנה:

שיטת עבודה שמאפשרת מגוון רחב של מצבים בה אחד מהצדדים מרגיש נאחס היא שיטה לא ממש מוצלחת.

אז מה אני מציעה?

להגיש הצעה אחת. אחת בלבד. אבל עם חשבון פתוח.

איך זה עובד?

אחרי שיחת אפיון עם לקוח אני ניגשת לעבודה ומייצרת סקיצה שנראית לי הנכונה והטובה ביותר. אני שולחת אותה ללקוח ונותנת לו שלוש אפשרויות תגובה:

אפשרות א': וואו! מדהים! זה בדיוק מה שרציתי, אין, את אלופה. (סיימנו. יוהו!) אפשרות ב' : לא, לא, לא. זה ממש לא הכיוון, זה בכלל לא מה שאני מחפש. (אין בעיה. שמים בצד ומתחילים מהתחלה)

אפשרות ג': זה די הכיוון אבל לא לגמרי, אולי לנסות פונט אחר, לשנות קצת צבעוניות... (מפתחים את הסקיצה וממשיכים לעבוד עליה עד לקבלת תוצר סופי)

היתרונות של שיטת העבודה הזו:

מבחינתי: אני לא מרגישה שבזבזתי זמן על סקיצות שבסוף לא נבחרו ואני מצליחה לשמור על לקוח יותר ממוקד שלא מתפזר לי בין שלוש הצעות עיצוב שונות.

מבחינת הלקוח: הוא יודע מראש כמה הוא ישלם והוא יודע שמבחינתי, אין מצב שהוא לא יצא מרוצה. אם ידרשו עשר סקיצות, נעשה עשר.

החסרונות של השיטה הזו

מבחינתי: אני עלולה למצוא את עצמי עובדת הרבה הרבה יותר ממה שתכננתי היות ואין הגבלה על מספר הסקיצות.

מבחינת הלקוח: אין.

אז למה ללכת על זה?

כי היתרונות עולים על החסרונות. נכון, היו מקרים שעבדתי הרבה מעבר למה שתכננתי. אבל היו הרבה יותר מקרים בהם עבדתי פחות היות והלקוח נסגר כבר על ההצעה הראשונה או השנייה. בחשבון סופי, המקרים בהן עבדתי פחות פיצו על הפעמים בהן עבדתי יותר. הניסיון שלי הראה לי שהצעה של שלושה כיוונים הרבה פעמים מסרבלת את התהליך כי הלקוח רוצה גם את זה וגם את זה ולא מצליח להכריע, בעוד שהצעה אחת יוצרת תהליך הרבה יותר ממוקד ויעיל.

וגם העובדה שמבחינת הלקוח אין חסרונות היא סוג של יתרון בשבילי. לקוחות מרוצים זה אחלה.

הסתייגות אחרונה:

ברור לי ששיטת העבודה שהצעתי כאן לא מתאימה לכולם. ישנם מעצבים שיותר נכון להם להגיש מספר הצעות. ממליצה לכם רק לעצור ולחשוב על זה.

בהצלחה!