תופעה שאני נתקלת בה רבות - מעצבים (האמת שבעיקר מעצבות) שמרגישים (או בעיקר מרגישות) לא בנוח לגבות מחיר מלא על עבודה שהם עשו מאוד מהר או שבאה להם בקלות.
התחושה הזו מתבססת על התפישה שהדבר היחיד שאנחנו נותנים ללקוחות שלנו הוא זמן, שזו כמובן תפיסה שגויה (ואפשר לקרוא על זה קצת יותר בהרחבה כאן) אבל היא בעיקר נובעת ממקום שלוקח בחשבון את הערך שלנו ביחס לזמן אבל לא את הערך שלנו ביחס לצורך של הלקוח.
כדי להסביר למה אני מתכוונת, הרשו לי להכיר לכם את אפקט הסושי. קבלו סיפור:
הימים ימי שלהי שנת הלימודים ובעיירת מגורי הקטנה והשלווה החליטו לערוך אירוע רב נפגעים של כל גני הילדים במקום. הוזמנו כולנו, על משפחותינו, לצעדה ספורטיבית אשר בסיומה יערך פיקניק קהילתי משותף. בהזמנה צוין כי על כל משפחה להביא איתה את ארוחת הערב שלה.
באותו יום רצה הגורל והיה לי יום שגרתי לחלוטין, כלומר, מטורף. בעשרה לארבע אני מגיעה הביתה ומגלה לחרדתי שבעוד עשר דקות מתחילה הצעדה החגיגית ולא הכנתי שום דבר לפיקניק המשותף.
התחלתי סקירה של מצבת המצרכים בבית:
לחם – אין. הלך על סדוויצ'ים.
ביצים – אין. הלך על חביתות. במקרר נמצאו סיר עם מעט אורז שנשאר מארוחת צהריים, תבנית עם חתיכת דג שנשארה משבת (זה היה יום שלישי אבל אל תשפטו אותי. אני אמא עובדת עם חמישה ילדים), שני מלפפונים (אחד מהם כבר די עייף) וגזר. אחד. זהו.
משפחת רווחה ממש.
אז מה עושים במצב כזה?
אורז + דג + מלפפון + גזר = סושי!
לא לשווא אמר מי שאמר כי הצורך הוא אם כל ההמצאות. תוך עשר דקות היו סושים מוכנים שנארזו בקופסת פלסטיק ונשלחו לצעדה ספורטיבית וצוהלת.
בתום הסיוט הרגלי הזה התיישבנו משפחות, משפחות על מחצלות, מחצלות וכל אם אוהבת שלפה את ארוחת הערב שהיא הכינה מבעוד מועד. פיתות עם חביתות, סנדוויצ'ים עם גבינה, ערימות של לחם מטוגן והיו גם כמה משקיעניות שטרחו על פנקייקים חמים. ואני הוצאתי את קופסת הסושי.
או אז החלו הערות התפעלות ושבח להגיע מכל עבר.
"וואו! איזה משקיענית!", "את מכינה להם סושי? בעצמך? כל הכבוד", "יואו, איך את עושה את זה? איך יש לך זמן? אלופה"
עכשיו היו לי שתי אפשרויות.
אפשרות אחת היא לעשות את הדבר הצפוי והאוטומטי – לבטל את המחמאות במחי יד נבוכה ולהסביר להן שסושי זה כלום עבודה, במיוחד אם מתבססים על שאריות מוכנות מהמקרר ושזה לקח לי בדיוק עשר דקות וזה ממש לא ביג דיל.
אפשרות שנייה היא לפעול כמו מעצבת גרפית ממולחת מול צוות היגוי בפרזנטציה ולהגיד בנונשלנטיות "תראי, אני מאוד משקיעה בתזונה של הילדים. זה ממש בראש סדר העדיפויות שלי שיאכלו מזון עשיר וטרי וגם לחשוף אותם למגוון טעמים".
כמובן שבחרתי באפשרויות השנייה בעודי מביטה בצער באותה אם אומללה שטרחה על לחם מטוגן שגזל מזמנה הרבה יותר מעשר דקות וגם טינף לה את כל השיש עם נתזים של שמן וביצה ולא זיכה אותה בשום תהילה.
העובדה שהשקעתי בארוחת הערב הזו רק עשר דקות ושהשתמשתי בשאריות מהמקרר אינה רלוונטית. אם כבר, היא מעידה על תושייה ויצירתיות, שתי תכונות חשובות ובעלות ערך עבור מעצבים וגם עבור אמהות. וזה העניין – הערך.
אם העבודה שלנו היא בעלת ערך עבור הלקוח, אז הזמן שהשקענו בה פחות רלוונטי.
אם הלקוח שלנו מעריך סושי יותר משהוא מעריך סנדוויץ' עם חביתה, זה לא צריך לעניין אותו כמה זמן עבדנו על זה.
אז בכל פעם שאתם מרגישים את תחושת אי הנוחות המיותרת הזו שמתלווה לגביית תשלום עבור עבודה שלקחה פחות זמן ממה שחשבתם – פשוט תחשבו על סושי.
ואם אתם רוצים לקרוא עוד קצת על עבודה בחמש דקות, כנסו לכאן.
בתאבון!
コメント